מקור שולחן ערוך, אבן העזר ק״ט
1 שכיב מרע שאמר תנו מאתים זהובים לאשתי בכתובה. ובו ד סעיפים: שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה נוטלתן לבד מכתובתה ואם אמר תטול מאתי' זוז בכתובתה לא תטול שתיהן אלא ידה על העליונה אם ר' זוז יותר נוטלתן ואם כתובתה יותר נוטלתן:
2 הא דאמרינן דכי אמר בכתובתה ידה על העליונה בשלא חלק נכסיו אבל אם חלק נכסיו נתבאר משפטו בסי' ק"ו:
3 אם אמר תנו מנה לאשתי סתם יש מי שאומר דידה על העליונה ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתובתה ואם אמר בפירוש תנו לה במתנה נוטלתן לכ"ע לבד מכתובתה ריב"ש סי' ת"פ:
4 שכיב מרע שצוה שיתנו לאשתו בגדים נוטלת כל בגדיה בין של חול בין של שבת: הגה וי"א דאם נתן לה במתנה בשעת מותו אף צמידים שבבגדיה בכלל אבל אם כתב לה כך בשעה שנשאה אין צמידים בכלל מהרי"ו סימן קמ"ד ואם אמר מלבושים גם הסרבל ואונקלי ומטפחות וסודר בכלל דבכל דבר שאדם לובש ומתעטף נקרא מלבוש:
פירוש באר היטב אבן העזר ק״ט
1 ש"מ שאומר. אבל בריא לא מהני אפילו קנין דמטבע לא נקנה בחליפין:
2 העליונה. ואם נוטלתן משום מתנה אינה צריכה שבועה כנה"ג בשם הרשב"א:
3 מכתובתה. בח"מ סי' רנ"ג ס"ח הכריע הרמ"א כסברא הראשונה ע"ש ועיין במהר"ם אלשיך סי' י"ב ובמהרי"ט סי' קי"ב:
4 מותו. ל"ד בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר. דבמכר אינו מתבייש הלוקח להתנות לכן לא זכה. אבל המקבל מתנה הוא מתבייש לשאול שיתן לו הכל. לפ"ז מה שמחלק כאן בין אם נתן לו בשעת מותו לבין אם נתן לה בשעת הנשואין לא תליא מילתא שנותן לה בשעת מותו אלא מה שנותן לה בעת הנשואין הוי כמכר דהיא מוכרת את עצמה לו ואינה מתביישת לומר תכתוב לי הצמידים בפ"ע. ומה שנותן לה שלא בשעת הנשואין הוי מתנה ומתביישת לפיכך הכל בכלל עיין ח"מ ב"ש: